מקור משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:י״ג
13 הַתְּקִיעוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַבְּרָכוֹת וְהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַתְּקִיעוֹת. שְׁתֵּי עֲיָרוֹת בְּאַחַת יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּבָרֵךְ לָהֶן תֵּשַׁע בְּרָכוֹת וְאֵין שָׁם תּוֹקֵעַ. וּבַשְּׁנִיָּה סָפֵק יֵשׁ שָׁם תּוֹקֵעַ סָפֵק אֵין שָׁם תּוֹקֵעַ הוֹלֵךְ לַשְּׁנִיָּה. שֶׁהַתְּקִיעָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְהַבְּרָכוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
פירוש מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:י״ג
13 התקיעות אינן מעכבות וכו'. זה מבואר במה שיתבאר בסמוך בדין שתי עיירות ועוד שנינו במשנה דף ל"ג: מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע וכן כתבו ז"ל:
14 שתי עיירות באחת יודע וכו'. ברייתא שם דף ל"ד: מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין והקשו פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ותירצו ל"צ דהא ודאי והא ספק, ע"כ: